אחד המכשולים הגדולים ביותר, בדרך להחלמה, הוא שיהיו לנו ציפיות גבוהות מדיי מעצמנו ומאחרים.
טקסט בסיסי, עמוד 78
ואז הזוהר של הימים הראשונים בהחלמה מתחיל להתפוגג, אנו מתחילים לראות את הצד האנושי של החברים שלנו באנ-איי, ואת זה של החונך שלנו. אולי אנו רואים איך חבר בקבוצת-הבית שקבע אתנו לקפה מבריז לנו, או רואים שני ותיקים מתווכחים בקטנוניות בישיבת ועדה, או מגלים שלחונך שלנו יש פגם-אופי אחד או שניים. אנו מרוסקים מאובדן האשליה - המכורים המחלימים האלה אינם מושלמים, אחרי הכל! איך בכלל נוכל לתת בהם אמון?
אי-שם בין
גיבורי ההחלמהובין
הבטלנים של אנ-איינמצאת האמת. החברים שלנו בתוכנית אינם טובים לחלוטין ולא רעים לחלוטין. אחרי הכל אם היו מושלמים, הרי לא היו זקוקים לתוכנית זו. החברים והחונך שלנו הם מכורים מחלימים מן השורה, בדיוק כמונו. אנו יכולים להזדהות עם הניסיון שלהם בהחלמה ולהשתמש בו בתוכנית שלנו.
רק להיום: החברים והחונך שלי הם אנושיים בדיוק כמוני ואני סומך עוד יותר על הניסיון שלהם.
התובנות שלנו לגבי הפרק
"התובנות שלנו לגבי הפרק" הוא חלק שבו אנו מתמקדים בלמידה ובשיתוף מהמשמעות העמוקה של הפרק היומי. כאן נחקור כיצד העקרונות וההנחיות בפרק באים לידי ביטוי בחיינו האישיים, מה למדנו מהם וכיצד הם תורמים להמשך הדרך שלנו בהחלמה. זה המקום שבו אנו משתפים תובנות, מחשבות והרהורים שעולים מתוך הקריאה והיישום היומיומי של הפרק, ומאפשרים לעצמנו להתחבר לעקרונות התוכנית בצורה אישית ומשמעותית יותר. באמצעות שיתוף התובנות, אנו מקבלים הזדמנות ללמוד אחד מהשני ולמצוא חיבור עמוק יותר לתוכנית ולתהליך ההחלמה שלנו.
דוגמאות מהחיים
למעין פעמים רבות, נפגשים אנחנו בבית קפה, משתפים פעולה במטבח, מדברים בטלפון, ומקיימים מפגשים במסגרת מכורים אנונימיים. שם, אנחנו חולקים חוויות, דחיות ותקוות. נשארים אנחנו עמידים במציאות, בריאים וחיים ללא הפסקה. אנו מרגישים שאנו שייכים. מרגישים שכאן אנחנו רצויים ומוערכים.
אנחנו מבינים עכשיו שאנחנו לא לבד. ישנם אחרים שהפסיקו לכאורה לחיות את המסע הזה. אנחנו מחליטים לא לעמוד על הקווים, אלא להיות חלק מהמשחק. אנחנו נותנים לעצמינו להרגיש, להכיר, לאהוב ולהתנסות בדרכים חדשות של חיים.
חשבון נפש יומי
- אילו ציפיות היו לנו מהתוכנית של מכורים אנונימים בהתחלה? האם היו ריאליות או האם הם עטופות באשליה?
- איך ניתן לחשוב על אכזבה שחווינו מהמכורים המחלימים או מהחונך שלנו? האם זה משנה את התמיכה שהם מעניקים לנו?
- האם אנו עדיין מחכים שהמכורים המחלימים או החונך שלנו יהיו מושלמים? איך זה משפיע על התמיכה שאנו מקבלים מהם?
- איזו תמיכה אנחנו מצפים לקבל מהחברים שלנו בקבוצה? האם הציפיות האלה ריאליות?
- מה אנחנו יכולים ללמוד מהאמת, שהחברים שלנו בתוכנית הם אנושיים ולא מושלמים? איך זה יכול לעזור לנו בתהליך ההחלמה שלנו?
מיקוד במטרות אישיות
בדרך להחלמה, אנחנו לא מתמקדים בתהליך. אנחנו נוטים לרצות את הסוף, את התוצאה, את הכל מיד. אך הרי אנחנו יודעים שאין דבר כזה "מיד". התהליך לוקח זמן, התהליך הוא המסלול שאנחנו משתמשים בו כדי להבין, ללמוד ולהתפתח. כל שלב, כל מהלך, כל רגע בו אנחנו לא משתמשים בסמים או משקאות מרהיבים, הם ניצחונות קטנים שהם חלק מהמטרה הגדולה. כאן אין מקום לכישלונות, רק למידה וצמיחה.
אנחנו גם לא חייבים להגיע למטרתנו לבד. יש לנו את הקבוצה, יש לנו את התוכנית, יש לנו את החברים שלנו במכורים אנונימיים. אנחנו ביחד בתהליך הזה. ביחד אנחנו חזקים יותר, ביחד אנחנו משתפים פעולה, מסייעים זה לזה, מנחמים, ממריחים שמחה, משתפים בניסיונות ובמחלימים. כאן אין מקום לבדידות, רק לקהל, לחיבוק, לאהבה ולתמיכה.
תכנון למחר
היום, אנחנו מכורים במחלימה. אנחנו מסתכלים אחורה, לא בכדי להתגעגע או להתרסר, אלא ללמוד מהמשפטים שעברנו. מתוך האלמנט האנושי שלנו, מתוך הדיכאון והיסורים שאנחנו ניסינו - אנחנו מעמידים את המרכיבים של ההחלמה שלנו. אנחנו מודים על האפשרות להיות מאושרים, להיות עצמאיים ולא להתבייש במי שאנחנו. היום, אנחנו מבינים שהמסע הוא חלק בלתי נפרד מהיעד, וכי החיים האמיתיים מתרחשים כאן ועכשיו.
מחר, אנחנו מתכננים להמשיך להיות מתחלים. אנחנו יודעים שהמסע לא ממש נגמר, ואפשר למצוא תמיד משהו חדש ומעניין ללמוד. אנחנו מתחברים למקום של התמדה ושל שקט מתוך משמעות. אנחנו מקבלים את היום שלפנינו כמתנה חשובה, מלאה באופציות ובאפשרויות. אנחנו מבינים שהחיים מתרחשים כאן ועכשיו, ואנחנו מחליטים להיות נוכחים בהם, במלוא התודעה שלנו.
חיבור לרוחניות ולתוכנית
נכון שאנחנו מאמינים ברצינות ובתוכנית הרוחנית של מכורים אנונימיים, אך לא פחות חשוב למדוד את הציפיות שלנו באמת. אנחנו בני אדם, ולא מושלמים - כאחד. המכורים המחלימים שאנחנו מעריצים ומאמינים בהם, הם גם הם בני אדם רגילים, עם (ולמרות) פגמים ואי-שלמות. אנחנו צריכים להאמין בהם, לא למרות הפגמים, אלא בזכותם - כי הם מראים לנו שגם אנחנו, עם כל הפגמים שלנו, יכולים להחלים.
על הדרך להחלמה, יהיו מכשולים. יהיו רגעים שלא נפסיק להתמכר, יהיו רגעים שנרצה להפסיק. אך לא צריך להתייאש. אם אנחנו נמשיך להאמין בתוכנית, נמשיך לעבוד על עצמנו, נמשיך לחפש את הטוב באחרים ובעצמנו - אנחנו נמצא את הכוח להמשיך. במהלך התהליך הזה, נלמד לקבל את הפגמים שלנו, נלמד להאמין באנשים אחרים גם כשהם לא מושלמים, ונלמד שהחיבור לרוחניות ולתוכנית מתחיל בעצמנו.
